שני קטעים בפרשת בא, זה לצד זה, מלמדים אותנו יסוד אחד: כל עבודת ה' וכל תשובה תלויות בהתבוננות בחסדים. אחד עוסק במחלוקת בין משה לפרעה על מהות "עבודת ה'"; השני עוסק במכת ארבה, הבאה כהמשך למכת ברד, ומגלה מהי באמת תשובה.
פרעה מציע למשה רבנו הצעה: "לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים". אך משה רבנו מסרב: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ... כִּי חַג ה' לָנוּ". מה בדיוק המחלוקת? למה חושב פרעה שרק הגברים צריכים ללכת, ומשה רבנו מתעקש שכולם, כל המשפחה, ילכו?
ההסבר: זו התייחסות שונה לגמרי לעבודת ה'. פרעה טוען: עבודת ה' היא עבודה קשה. וכי ראיתם מישהו הלוקח את הילדים שלו לעבודה? לא — עבודה עושים הגברים בלבד, ילדים נשארים בבית. אבל משה רבנו עונה: אתה טועה. אצלנו, להודות לה' — זהו לא "עבודה" קשה, זו חגיגה! "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב... זַמְּרוּ אֱלֹקֵינוּ כִּי נָעִים, נָאוָה תְהִלָּה" — לזמר לה', לתת לו תהילה, זה נעים, זה התענוג שלנו. ולכן "בְּנָעֵרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ... כִּי חַג ה' לָנוּ" — כי חג ה' זה חגיגה שמסבירים בה גם את הילדים, גם את הנשים — כולם באים.
🕯️ קרבן או חגיגה
מסופר שני משפחות באמריקה, שתיהן הפגינו שמירת שבת נאמנה, אף על חשבון הפרנסה, בתקופה שהיה קשה מאוד לשמור שבת. חלפו שנים, ומפליא לראות: מילדי משפחה אחת צמחו בני תורה אמיתיים, ואילו מילדי המשפחה השנייה, לא זכו כלל להישאר שומרי תורה. שאלו את רב משה פיינשטיין להסביר את ההבדל.
ענה רב משה: במשפחה שהילדים לא יצאו טובים, היה האב מגיע הביתה בכל יום שישי ואומר: "איזה קורבן צריך להקריב! מה לעשות, קשה קשה לשמור שבת, אין פרנסה, קשה להיות יהודי — אבל מה לעשות, כך צריך, כך המנהג". אמרו לו הילדים, בליבם: "אבא, לך יש כוח להקריב קורבנות שכאלה — לנו אין". ועזבו את הדרך.
לעומתו, האב השני, שילדיו יצאו בני תורה אמיתיים, היה מגיע הביתה אחרי שקיבל את משכורתו, ומתחיל לרקוד. אומר לילדיו: "ילדים יקרים, בואו ראו כמה טוב הקדוש ברוך הוא עשה איתנו — עד היום היה לנו מה לחיות, ברוך ה' יש לנו אבא, אמא, ילדים". ומונה, אחד אחרי השני, את חסדי ה'. ואז מוסיף: "והנה, סוף סוף יש לנו הזדמנות גם אנחנו לתת לו — להקריב לו קורבן, לתת לו גם משהו טוב! בואו נעשה קידוש בשמחה, ונודה לבורא עולם שהסכים לקחת מאיתנו את הקורבן שנקרא שבת". אמרו הילדים: "אה, לעבוד את ה' זה חגיגה! גם אנחנו רוצים!"
וכך כתוב בחובת הלבבות, שער עבודת האלוקים: "עבודת ה'" פירושה — הכרה במי שהיטיב, שיגמלהו על טובתו כפי יכולתו. עבודת ה' פירושה להודות לה' על כל הטובות שנתן לנו. וכך כותב המסילת ישרים בפרק זריזות: כדי לעבוד את ה' בשמחה ובהתלהבות, יש להתבונן בחסדי ה' — זהו הדלק שנותן מרץ ושמחה, שהופך עבודת ה' לחגיגה, כי "חַג ה' לָנוּ".
בפרשת מכת ארבה מודגש כמה פעמים שהמכה תהיה גמר מכת הברד: "וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד... וְאָכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ... אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד". מדוע ההדגשה החוזרת, שלוש פעמים, שהארבה יאכל דווקא את מה שנותר מן הברד?
מבאר האר"י הקדוש שעשר המכות היו כנגד עשר הספירות. מכת ברד — כנגד מידת החסד; מכת ארבה — כנגד ספירת הבינה. מכת ברד, אף שהיא כנגד מידת החסד, הייתה מכה קשה — מידת הדין; אך גם במידת הדין הזו, נשאר תמיד חסד: לא הכול נלקח. אדם צריך לדעת בחייו: גם כשיש מידת דין, גם כשמשהו נלקח ממנו, תמיד נשארים חסדים רבים סביבו — הוא נושם, אוכל, הולך. רוב החיים מוקפים חסד.
מכת ארבה, כנגד מידת הבינה, מלמדת: בינה היא כנגד תשובה — "וְלֵבָב יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ". עיקר התשובה הוא לראות ולהתבונן במה שהיה, במה שקרה — ולראות שאפילו כשהייתה מידת דין, נשאר עדיין הרבה מה לשמוח בו. אם אדם עושה תשובה ומתבונן בחסדים שנותרו לו, הוא ממתיק בכך את מידת הדין. אבל אם, חלילה, אינו מתבונן בחסדים שנותרו — גם אלה עלולים להילקח ממנו.
זהו סוד מכת הארבה: הקדוש ברוך הוא, כביכול, אומר לפרעה — "התבונן, נשאר לך עדיין מה לשמוח בו, יש לך חסדים; עשה תשובה, שלח את עם ישראל. אבל אם לא תתבונן, גם מה שנשאר עלול להילקח". ואם, חלילה, אדם אינו מתבונן במה שנתן לו ה', ורק לאחר שהוא נלקח ממנו הוא מבין למפרע כמה חסד היה לו — זו הודיה בדיעבד. גם היא טובה, אבל החכם הוא מי שעושה תשובה מראש, מתבונן במה שיש לו כעת, ומודה עליו מיד, שמח בו כל עוד הוא בידיו.
עיקר התשובה, אם כן, אינו רק החלטה להתרחק מעבירות — זה חשוב וזה חלק מהתשובה, אבל אין זה עיקרה. עיקר התשובה הוא ההתבוננות בחסדי ה', שכן החטא הגדול ביותר שיכול אדם לחטוא בו הוא לחיות על האדמה בלי התבוננות בחסדי הקדוש ברוך הוא — שהרי זו הסיבה שברא אותנו: כדי שנודה לו על כל חסדו. יהי רצון שנזכה כולנו להכניס זאת להכרתנו הפנימית: שעיקר התשובה, ועיקר רצון ה', הוא להודות לו כל יום ויום על כל החסדים המרובים שהוא משפיע עלינו תמיד.